פורטרט מלחמה

שבת בבוקר, אזעקה.

יוצאים מהמקלט, מתחברים לחדשות ומתחילים להבין מה קורה. אני מנסה להזכר, נדמה לי שנריה אמרה שהיא נוסעת עם הילדים לסופשבוע אצל ההורים בנתיב העשרה.

-נרי, איפה את?

-אצל ההורים. יש פה יריות

-רועי איתכם?

-רועי לא איתנו. מפחיד פה....יש מחבלים בתוך המושב, חדרו כנראה לבתים

ככה זה התחיל. במהלך היום אגלה שעוד 3 חברות של נריה ושלי ברחו מהנובה, בת של חבר נעדרת במסיבה (היא נמצאה ללא רוח חיים), וחברה נוספת נצורה בממ״ד בבארי.

כל אחד זוכר את ה 7 באוקטובר שלו.

כשנריה ביקשה שנפגש לצילום קבוצתי, מרפא ומעודד, כבר היה לי משהו בראש. הרעיון היה שכל אחת תצטלם עם הדיסקית שיצרו משפחות החטופים. אפילו צילמתי סקיצה - צילום עצמי בלי הדיסקית, שעדיין לא הגיעה בדואר. שלחתי להן את הסקיצה בקבוצה של הפיות ולא נרשמה התלהבות. בכל מקרה, הן אמרו, אנחנו באות ועושות מה שאת אומרת. החלטתי להרהר בזה עוד קצת. הקשבה היא חלק המהמשחק. הסקיצה צולמה במקלט של הסטודיו ב 1 בנובמבר. כמה ימים אחר כך הגיעה הדיסקית. צילמתי אותה ביד המלוכלכת שלי, בסיטואציה שלעולם לא אשכח, אבל לא אוכל להרחיב עליה כאן. זה היה ב 7 בנובמבר...

כמה ימים אחרי, נריה ואני יושבות במרפסת ופתאום היא אומרת לי, את זוכרת איך הצטלמנו לפני שנה? היינו כל-כך שמחות וצבעוניות. אני מחפשת את הפוסט שפירסמתי עם הצילום המשותף שלנו, הצבעוני והשמח. באופן מצמרר הפוסט פורסם ב - 6 לאוקטובר 2022.

הצילום הזה רק מרחיב את התהום הפעורה בין שני תאריכים שעד כה היו סתמיים בלוח השנה. החיים מתחלקים ללפני ואחרי...

מה שהיה לא יחזור, ולא משנה כמה זמן יעבור. הטראומה חרוטה בלבבות שלנו לעד.

אנחנו לפני שנה. הצילום פורסם ב 6 לאוקטובר 2022

לאט לאט התגבש הצילום המשותף שלנו. רציתי משהו מערסל, מחבק. בפועל, הסטודיו שלי קטן מדי בשביל תמונה של 7 נשים מערסלות. אז חשבתי שנעמוד יחד, קרובות, תומכות נוגעות, כמו שיונית אמרה - קשר סבוך של איברים. שלחתי בקבוצה 2 תמונות להשראה. אחת מהן, הכרזה של הסרט ׳רומא׳ (תסריט בימוי וצילום: אלפונסו קוארון), צילום שהוא לא פחות מגאוני. את התמונה השניה מצאתי בפינטרסט.

בערב הצילום היה לי ממש קשה לארגן את הבנות. הן היו מופרעות, תזזיטיות וחסרות סבלנות. צילמנו רק 22 פריימים (לצילום קבוצתי שהוא גם צילום עצמי זה ממש מעט). החזקתי את עצמי חזק לא להתפוצץ עליהן, הבנתי שהכל תוצר של פוסט טראומה. כולנו בשלב כזה או אחר של עיבוד והחלמה של הנורא מכל. היתה לי הזכות לאחד אותנו בצילום שלא נשכח, כמו שאת 7/10 נזכור תמיד.

למרות מיעוט הפריימים, מטסט לטסט הכל הסתדר, המסרים התבהרו ועלו מתוך הצילום. הבנתי הכל...

כמה טוב שיש צילום להסתכל עליו, שמסביר ומבהיר כל כל הרבה דברים.

הנה הצילום הסופי. עצוב אבל בו זמנית אופטימי.