לצלם גם כשנגמרות המילים

נשים שהתריעו והושתקו

נשים שנחטפו

נשים שנאנסו

נשים שנרצחו

נשים לוחמות

נשים גיבורות שאינן חיילות

נשות המילואים

איך לחתוך אישה לשניים, פורטרט עצמי עם סשה 2024

במלחמה הזאת נשים נוכחות ובולטות בהמון היבטים.

מאז אותה שבת שחורה הסתובבתי בתחושה שאני צריכה לצלם את הכאב של הנשים, אבל הרגשתי שנגמרו לי המילים.

אי אפשר שלא לחשוב על כך שאם קולן של הנשים היה נשמע - לדוגמא התצפיתניות, כל הסבל והשכול היו נחסכים מאיתנו. אבל את הנעשה אין להשיב, וחלק מתהליך הריפוי שלי הוא לדבר את הכאב והכעס המצטבר.

כמה ימים אחרי שנבט במוחי הקונספט של הצילום הזה, בשלב בו אני נותנת לרעיון להתבשל ולהתגבש על אש קטנה, סשה התקשר. סשה הוא צלם, עורך, שחקן ורקדן. אחרי ה-7/10 הוא צילם עבור רשתות זרות את המרחב של הנובה. הוא גם צפה ב׳סרטון העיתונאים׳ המחריד שמגולל את הזוועות כמעט ללא צנזורה. סשה התקשר לומר שהוא לא מצליח לישון בלילה ושהוא חייב לנקות את המוח וליצור אמנות כדי לעשות ריסטרט לגוף ולנפש. סיפרתי לו על הרעיון שהיה לי - להתייחס לאירועי ה 7/10 בהיבט של אונס ורצח נשים, כחלק מסדרת הקרקס. הרעיון היה לצלם את הסצנה של הקוסם שמנסר אישה לשניים כשהיא בתוך ארון - סצנה מחרידה ומזעזעת כשלעצמה, על אחת כמה וכמה כשהיא נעשית כחלק מבידור להמונים.

סשה עף על הרעיון ואני יצאתי לדרך. חוץ מבגדי קרקס (קל), אני צריכה ארון שמתאים למידותי ומסור גדול ומפחיד. זה השלב שבו אני מתמסרת לאחת המלאכות האהובות עלי (כך מסתבר) - שעות של בניה, חיתוך, גזירה, צביעה והדבקה של הסט. אחרי בירור קצר הבנתי שיהיה קשה למצוא מסור מתאים, אצטרך לייצר אותו. ארון דוקא קל למצוא אבל עדיף ליצור אותו בסטודיו כי אז לא צריך לסחוב. מה שאני אוהבת בפרופס של צילומים זה שהכל יכול להיות בכאילו, ועדיין להיראות נפלא.

תוך שבוע הכל היה מוכן.

בערב שלפני הצילום אשכרה הלכתי לישון מוקדם כדי להיות מרוכזת וחזקה. התרגשתי מאוד :)

בבוקר סשה הגיע לסטודיו עם מליון סיפורים וחוויות קשות. הסט כבר עמד ונשאר לעשות רק כמה התאמות. אני אוהבת לעבוד עם סשה כי הוא מופרע בדיוק במידה הנכונה, שזה אומר קצת יותר ממני. לעולם לא אשכח את הסצנה שבה אני מורחת דם מלאכותי על המסור תוך כדי שהוא מתאר במילים איך זה צריך להיראות: ״כמו מסור שכבר ניסרו איתו ואז ניקו אותו, אבל תמיד נשאר קצת דם יבש שהרוצח לא הצליח להסיר...״.

הומור הוא דרך בטוחה להתמודד עם כאב ומתחת לחיוכים מסתתר עצב גדול.

אחרי שצילמנו את הסט המתוכנן, סשה הציע להתחלף - הוא יכנס לארון ואני אצא ממנו. חילופי תפקידים. לא ידעתי אם אשתמש בצילום הזה. אבל אז הגיע יום האישה 2024, והמלחמה עדיין פה, והחטופות והחטופים עדיין שם. אני מבקשת בכל ליבי שכולן וכולם יחזרו בריאות ושלמים.