להתמסר לכאב, לצלם אותו

הכרתי אותה כשניסיתי לגבש לעצמי כיוון חדש ונוסף בחיים. 

עינת היא מטפלת הוליסטית ולמרות שעד עכשיו אני לא בטוחה מה זה אומר, היא עזרה לי לכוון את עצמי למקום הנכון. במחשבה שניה, אני עוד לא יודעת אם זה המקום הנכון, אבל יש לי הרגשה טובה ותחושות הבטן שלי בדרך כלל לא מטעות אותי. 

כדי להבין מה הצעד הנכון עבורי, עשינו תהליך ארוך שבסופו התשובה כמו התגלתה מעצמה. כלכך פשוט, שקשה להאמין שזה היה מונח שם כל הזמן עד לרגע אחד שבו, בלי רעש וצלצולים, החתיכה החסרה בפזל נפלה בדיוק למקומה והפתרון לחידה פשוט היה שם. מרגש!!! 

בתום התהליך, היה ברור שאנחנו נשאר חברות. לאורך המפגשים שלנו עינת למדה והכירה פרטים משמעותיים בחיי, עכשיו רציתי להכיר אותה. הזמנתי אותה לסשן צילום בסטודיו כי חשבתי שהיא חייבת להחליף את תמונת הפרופיל שלה. כמי שמצלמת תדמית, אני רגישה לאופן בו א.נשים מציגים את עצמם בתמונות. אני נתקלת בהמון צילומים שיש בניהם ובין האישיות העומדת מאחוריהם פער עצום. רציתי שתהיה לה תמונה טובה שתעביר משהו ממנה.

כמה ימים אחרי שהצעתי לה להצטלם, היא התקשרה. בקול רציני ושקט היא סיפרה לי  על המחלה הכרונית שהיא סובלת ממנה, על הניתוחים והסבל ועל המגבלות הגופניות שלה. על הגוף ובעיקר הבטן הנושאת צלקות מאין ספור ניתוחים, והנפש שמתמודדת עם הכאב. 

וואו, לזה לא ציפיתי. 

לקח לי כמה שבועות לעכל ולחזור אליה עם רפרנסים לצילום. אני מודה שבהתחלה אפילו קצת נרתעתי, חששתי לגעת בכאב שלה, בלי שאוכל לעזור לה, הרי אני לא מטפלת…

למצוא את הדרך

פה המקום לספר שכשפגשתי את עינת התלבטתי לגבי האפשרות ללמוד פוטותרפיה. מצולמים ומצולמות תמיד אומרים לי שיש משהו טיפולי בסשן הצילום שהם עוברים אצלי. זה לא מפתיע בהתחשב בעובדה שאני מצלמת את עצמי כמעט 25 שנה. כשהתחלתי לצלם את עצמי הבנתי שהצילום פותר לי המון שאלות. את כל הסוגיות הבוערות שעלו בחיי לאורך השנים - החל בזהות מגדרית, דרך החיפוש אחר אהבה, דימוי גוף, התלבטות לגבי רצוני להפוך לאם ומאוחר יותר האמהות, הזוגיות, המיניות, מה לא. הכל עבר במסננת של הצילום וכל סוגיה התגבשה לכדי תמונה. עצם העיסוק בשאלה דרך הצילום, הסיתה את הבעיה מהדרך, והתשובה לכאב או לקושי עברו תוך כדי תנועה. אני אסירת תודה על הדרך הזו. 

למרות כל מה שסיפרתי פה, ולאחר בירור מעמיק שעשיתי בעזרתה של עינת, החלטתי שהריפוי בצילום הוא לא הכיוון עבורי. ועדיין, הקסם שבצילום הטיפולי מתרחש מעצמו שוב ושוב, ולא נותר לי אלא להודות על המתנה הזאת. 

להסיר את המסיכה

יש מקרים שא.נשים נכנסים לסטודיו ואני מרגישה את הרעב שלהם להצטלם בעירום. הם ממש מחכים לרגע הזה שבו יוכלו להעיף מעצמם את כל ההגנות, את המסיכות ואת המחסומים. ככה זה היה עם עינת, הרגשתי את הצורך שלה וזרמתי עם כל הפנטזיות שהיו לה לגבי הצילום. אחרי שרואים איך הצטלמתי לאורך השנים, רוב האנשים מרגישים חופשי להתערטל בפני. יש רגע קטן של מבוכה אבל הוא חולף די מהר. יתר הזמן הופך לחגיגה פראית של מיניות מתפרצת, חיבור לגוף גם כשאינו מושלם. עינת אומרת שבכל פעם שהיא מרגישה חלשה או כאובה, ההתבוננות בתמונות מחזירה לה את הכוח להאמין ביכולות שלה. אחרי המון ניתוחים שממש פגעו וצילקו את גופה, אין כמו צילום סקסי וחושני, להעצמת הנשיות ואהבה עצמית.

האקסטזה של הצילום

רולאן בארט (תאורטיקן צרפתי) כתב על הצילום:

טירוף או ריסון? הצילום יכול להיות זה או זה. מרוסן כאשר הריאליזם שבו נשאר יחסי, ממותן על ידי הרגלים אסתטיים או נסיוניים (לדפדף בכתב עת בחדר המתנה של הספר, של רופא השיניים); מטורף כאשר הריאליזם הזה מוחלט, אם אפשר לאמר כך, כאשר הוא מחזיר אל התודעה המאוהבת והמבוהלת את הזמן במלוא גשמיותו; תנועה סיבובית במלוא מובן המילה, ההופכת את מהלכו של הדבר ואשר אקרא לה בסיכום הדברים – האקסטזה של הצילום. (מחשבות על הצילום, עמוד 121).

אכן, מדובר באקסטזה, והכיף הכי גדול הוא שזו אקסטזה הדדית. ובסוף יש גם תמונות להתרפק עליהן, עוד חודש, עוד שנה, עוד עשור.

מאחלת לכולם.ן חג חירות שמח, אמן וכל החטופות והחטופים יחזרו הביתה בקרוב 💛

איפור: אורי תשובה ori_t77

ליצירת קשר עם עינת נאור