להיות נערת קרקס

הקונספט

החלום הגדול והלא ממומש שלי הוא להיות נערת קרקס. אקרובטית חזקה וגמישה המופיעה ערב ערב מול קהל נלהב, בבגדים מנצנצים, איפור ומחוות גוף מוגזמות. בגיל 48, אני יכולה להבין ואפילו לקבל באהבה את העובדה שזה כבר לא יקרה :))) אבל מי אמר שאי אפשר להיות נערת קרקס בכאילו?! בשנה האחרונה אני עובדת על פרויקט מתמשך שבו אני מופיעה כנערת קרקס, כל פעם בתרגיל ובתפאורה שונים. הקסם עובד, ואני מרגישה שאמנם לא מימשתי את החלום במלוא מובן המילה, אבל אני משתעשעת בלהיות מה שרציתי וזה עובד פסיכולוגית.

לקראת סוף 2022, חיפשתי קונספט לצילום סוף שנה, שיתחבר גם לפרוייקט המתמשך שלי בנושא הקרקס. בשלב הזה של השנה כולם עושים סיכומים של השנה החולפת ומציבים מטרות לשנה החדשה. מעולם לא התחברתי לקונספט הזה של הצבת מטרות ויעדים שנתיים, אני מסוגלת לתכנן מקסימום חודש קדימה, ומעדיפה להשאיר פתח להזדמנויות ולהפתעות של החיים, במקום לצעוד במסלול שהותווה מראש. החיים גם ככה קשים, לכן רציתי קונספט מצחיק וקליל עם קריצה למשהו אפל. אחרי המון מחשבה, החלטתי להעמיד את עצמי על רקע עיגול מטרה, כאשר יד נעלמת (החיים? הגורל?) זורקת סכינים שנתקעים בדיוק מושלם סביב גופי, ולעולם לא פוגעים בי.

התפאורה

החלטתי לבנות את לוח המטרה בעצמי, מחומרים קיימים בסטודיו. כמו בחיים, גם בסטודיו, קיימות הוא ערך עליון בעיני. להשתמש במה שיש, במקום לרוץ להזמין באלי. יש לי המון שאריות רקע נייר בשחור ולבן ותכננתי לגזור עיגולים שחורים ענקיים ולהדביק על רקע לבן. המדידה והשרטוט של העיגולים הענקיים, הגזירה, ההדבקה ולבסוף התליה על מתקן הרקעים, כל זה לקח כמה שעות טובות אבל איך נהניתי! מסתתרת בתוכי בתיה עוזיאל קטנה שאוהבת מלאכת יד.

כשהרקע עמד מוכן, ניגשתי למשימה הבאה: נעיצת הסכינים.

החלטתי שכדי לתקוע את הסכינים ברקע מבלי שיזוזו, צריך להצמיד לרקע לוח קלקר, ולנעוץ בו את הסכינים. אספתי את כל סכיני המטבח שלנו, ונעצתי אותם אחד אחד, דרך רקע הנייר ללוח הקלקר. זה גם השלב שבו הבנתי שאני משחקת פה במשחק מסוכן ואני עלולה להפצע. אבל לשמחתי זה גם השלב שבו הייתי כל-כך נלהבת לצלם, ששום דבר לא עצר אותי. מקסימום אחתך, קצת שפריצים של דם בטוח יוסיפו אותנטיות לתמונה, לא?

הצילום

כשהכל עומד ומוכן לצילום, אני עולה על בגדי הקרקס שלי. לאורך כל הסדרה אני מקפידה על שימוש באותו סט בגדים - בגד גוף שחור, חצאית טוטו אדומה ונעלי ריקוד. בחלק מהצילומים נוסף גם כובע נוצות אדום. עכשיו נשאר למצוא את התנוחה והבעת הפנים הנכונות לצילום. בראש שלי אני מדמיינת משהו כמו טא-דם!!!, הנה אני, לא מפחדת,ֿ עם חיוך מאוזן לאוזן ותנוחת גוף בטוחה. בפועל, יש הרבה ניואנסים קטנים שצריך לשים לב אליהם ורק אחרי 96 צילומים, אני משיגה את התוצאה. במהלך 96 הצילומים, אני נעה כאחוזת דיבוק בין הסט (שם אני עומדת על ארגז תנובה הפוך מכוסה בבד קטיפה) , למחשב - לבדוק איך יצא, למצלמה - להפעיל את הטיימר של הצילום העצמי.

אני מפסיקה רק כשאני בטוחה שהגעתי לצילום המושלם, בו שפת הגוף והבעת הפנים מביעות בדיוק את מה שרציתי.

העריכה

עכשיו כשאני רגועה, מתחיל שלב העריכה. ככל, אני משתדלת להמנע מעריכה מורכבת. אני רוצה שהצילום יהיה כמה שיותר אותנטי לכן כל מה שניתן לעשות קורה בצילום עצמו ולא בעריכה. במהלך הצילום הבנתי שעיגולי הנייר השחורים שהדבקתי על הרקע הלבן התכווצו והתקמטו במגע עם הדבק, ועכשיו אין אפשרות לבטל בצילום את הקמטים שנוצרו. בעריכה עסקתי בעיקר ביישור הקמטים של הרקע. הדבר השני שנוכחתי לגלות, הוא שהסכינים בצילום נראות קטנות מדי, ולא מספיק מאיימות. לכן, בעריכה הגדלתי מעט את הסכינים. טיפלתי קצת בצבעוניות ובקונטרסט. בסוף גם עשיתי חיתוך לכל הפריים, ככה שהעיגולים החיצוניים נחתכו קצת, והשחרתי את הפינות הלבנות.

פה מימין רואים את הצילום המקורי, ומשמאל את הצילום הערוך:

הפרסום

כשהכל מוכן אני פתאום אני נבהלת. איך זה יתקבל? מה יחשבו עלי? בטח יגידו שאני נרקסיסטית משוגעת.

לפני שאני מפרסמת עבודות, אני תמיד עושה סבב בין האנשים הקרובים אלי, לשמוע מה דעתם. הפעם הדעות היו חלוקות - חלק אהבו מאוד, חלק נשארו אדישים ואחת שממש איכפת לי מדעתה, לא התלהבה.

אז הכל היה מוכן אבל הייתי חסרת מנוחה ואפילו שקלתי לא לפרסם את צילום סוף השנה שחלמתי עליו. רעדו לי הביצים.

ביום שישי 30/12/22, כשיצאתי לפנות ערב משחייה במים הקרים של בריכת גורדון, רעדתי כל-כך שלא היה אכפת לי ובום, פרסמתי.

לאחרונה נתקלתי בציטוט של האמנית מרינה אברמוביץ׳:

״אני מתעניינת רק ברעיונות שאני הופכת אובססיבית לגביהם וגורמים לי להרגיש לא נוח. הרעיונות שמפחידים אותי״.

https://www.brainyquote.com/authors/marina-abramovic-quotes

אם מרינה אברמוביץ׳ מתמללת בדיוק כה מופלא את מה שאני מרגישה, סימן שהכל בסדר.

שנה אזרחית מעולה לכולן ולכולם.

לעבודות נוספות מתוך פרויקט הקרקס הגדול