איך מצאתי אוצר פוטוגני מתחת לידיים
אתם מכירים את זה, מחפשים משהו, הופכים את כל העולם, בסוף זה תמיד נמצא מתחת לידיים שלנו.
ככה היה כשחיפשתי קונספט מעניין וחדש לפרויקט יום האישה. בשנים קודמות (2018, 2016) צילמתי נשים מחופשות לגברים. הקונפליקט המגדרי קרוב מאוד לליבי אבל אחרי שני פרויקטים מוצלחים בנושא הזה, רציתי לעשות משהו אחר, חדש, קרוב אפילו יותר. חודשים ארוכים חשבתי על הקונספט הבא, הרבה רעיונות עלו ונפסלו. ואז הבנתי שאם אני רוצה לדבר על משהו קרוב, אין דבר יותר מתאים מקבוצת החברות שלי - אלו שלא עובר יום מבלי שאנחנו מדברות, על כל נושא שבעולם, החל מנושאים בוערים שעל סדר היום, דרך ענייני יום יום פשוטים וכלה בצחוקים ושטויות.
כששאלתי אם יסכימו להצטלם, הן הסכימו מיד.
ניגשתי לזה בידיים רועדות, לא ידעתי איך נכנס כולנו לסטודיו הקטן שלי ואם תהיה להן סבלנות לפרפקציוניזם שלי. השעה היחידה שכולנו פנויות בה היא בערב, וככה יצא שהתחלנו לצלם בשעה שבה אנשים ובפרט אמהות, כבר עוברים למצב דלעת. ביקשתי מהן לבוא לבושות בשחור עם פריט אדום. הגר, שהיא אדריכלית (ראשונה משמאל) עזרה לי בבניה של הקומפוזיציה. הצילום הזה מורכב מ-3 תמונות שחוברו זו לזו, וזה דורש המון דיוק ואיזון. התוצאה הפתיעה אפילו אותי. יש בצילום הזה משהו כל כך חזק ויחד עם זאת, פשוט ואמיתי.
ואז הגיעה השנה הבאה...יום האישה הלך והתקרב, ושוב נלחצתי, הפעם לא מאיך נעשה את זה, אלא מזה שהצילום הקודם העמיד רף גבוה ואלוהים יודע אם אצליח לייצר משהו דומה אבל שונה מספיק, שיעמוד בסטנדרט. הפעם כבר היינו 15 נשים. ושוב.... איך נכנס כולנו לסטודיו וכו׳. למלאכת ההכנה גייסתי את לימור, שבזכותה אנחנו, כלומר הקבוצה, קיימות, ויחד החלטנו שהשנה נצטלם על רקע לבן, בבגדים לבדים, עם אביזרי זהב. החלטנו גם שמעתה, כל שנה מישהי אחרת תקבל את הזרקור ותהיה שונה מכולן. בשנה שעברה זה קרה באופן אינטואיטיבי, עם נועה שהיתה הריונית (בשמלה האדומה) השנה זו היתה לימור (שלישית משמאל), כי מגיע לה...
הצילום הזה הוא לא רק זכרון של תקופה ושלב בחיים, הוא גם עדות לכוח שלנו כקבוצה. אמנם אני צילמתי, אבל כל אחת תרמה את הכישורים שלה - סידור שיער, איפור, טעם בלבוש וסטיילינג, מצברוח טוב, מוסיקה, ניהול והפקה. מדהים איך 15 נשים יכולות לפעול יחד ולהנות מדבר כלכך פשוט אך משמעותי.
כשפרסמתי את הצילום, ביום האישה החל ב - 8 למרץ, ישראל כבר היתה שטופה בגל של שמועות אפוקליפטיות אודות מגיפת הקורונה. אירועי יום האישה (וגם פורים) נחגגו בזהירות ובמינונים נמוכים. בשבוע שלאחר מכן, מדינה שלמה הוכנסה לסגר.
והנה הגיע לו החג הלבן, והחלטתי שזה זמן טוב לפרסם שוב את החבורה העליזה הזאת. אגב, יש כבר תוכניות לשנה הבאה. תעקבו כי זה הולך להיות מעניין :-)
חג שמח!
לקריאה נוספת: על תנועה ועשייה בימים לא פשוטים