על החיים ועל המוות - תנועה ועשייה בימים לא פשוטים

כמו הרבה יוצרים אחרים, גם אני מצאתי את עצמי מושבתת מעבודה בתקופת הקורונה.

מילא שאין פרנסה, מילא שהעתיד מעורפל, אני אדם אופטימי מטבעי וידעתי שלאט לאט הכל יחזור, ויסתדר, ויתאזן.

אבל הי, לא לצלם זה כבר סיפור אחרי לגמרי. כמי שרגילה להתבונן על העולם דרך עינית המצלמה, ובכל פעם מחדש להתפעם מהיכולת לארגן את העולם מחדש בסדר ואסתטיקה שנכונים לי, הרגשתי איך לאט לאט אני נובלת, מתאדה, נעלמת.

הייתי נוכחת בכאן ועכשיו בכל רמ״ח אברי, מתקתקת בית וילדים, נהנית מזמן איכות עם בן הזוג, פוגשת חברים, עושה ספורט כמו משוגעת. כל הדברים שתמיד חסר לנו מהם. אבל הנפש...הנפש זקוקה למשהו אחר, משהו שהוא מעבר לצרכים בסיסיים. הנפש זקוקה ליצירה, יצירה שאין בה תועלת מיידית, יצירה לשם יצירה. קחו ממני את היצירה ואני הופכת לגירסה דהויה של עצמי.

כשמדובר בעשיה שאין בה גמול מוחשי ומיידי, מאוד נוח לשקוע לאט לאט וברכות לתוך חוסר העשיה. יש בזה אפילו משהו מפתה, ותמיד תמיד יש משהו דחוף אחר לעשות. אבל אני כבר מכירה את עצמי, יודעת לזהות שתיכף אני מגרדת את התחתית, ומתי צריך להרים את עצמי משם.

אז פניתי לנעמה, שהיא לקוחה וחברה, בעלת סטודיו פילאטיס בנחלה, סטודיו משגשג ובית חם להמון מתאמנים, שסגור כבר חודשים ארוכים ורבים. ידעתי שהיא תזרום איתי. הצעתי לה לעשות סשן צילום שמתאר את המצב: איך אנחנו כבולים להחלטות הממשלה, איך אנחנו מרגישים קצת כמו בובות על חוט ושאולי מי שמושך לנו בחוטים לא בודק לעומק את ההשלכות על האזרח הקטן, על בעלי עסקים שעמלו במשך שנים על הפיכת העסק שלהם למצליח ורווחי, שמקור פרנסתם נקטע באחת ושגורלם אינו ידוע.

מסביב עומדות להם חנויות ריקות, חללי רפאים של אנשים שהרימו ידיים, כאנדרטאות דוממות. המראות האלה חונקים את הגרון, ואפשר וטבעי לבכות. אבל לא, לא נבכה, נעשה.

מישהי שאני לא מכירה, כתבה בפייסבוק בתגובה לאחת התמונות: ״להצליח להעביר גם את העוצמה וגם את הרכות, גם את המוות וגם את החיים, גם את היאוש וגם את התקווה בתמונה! זה הישג מטורף״. היא תיארה בדיוק רב את מה שניסינו להעביר (תודה לך Rotem Nir Nachmias, למרות שם המשפחה, אין בנינו קשר)

לפניכם כמה מהתמונות.

דוגמנית והשראה: נעמה אריאלי שמן

איפור: רונית גלמור

לקריאה נוספת: איך מצאתי אוצר פוטוגני מתחת לידיים?